Menu
מדינת ישראל מצויה במשבר הנובע בין היתר מהיעדרו של חזון משותף. לכל שבט וקהילה בחברה הישראלית יש תפיסת עולם שונה, ובחלק מהמקרים תפיסות העולם נוגדות אלה את אלה. מרחבי ההסכמה לא מאפשרים ליצור חזון ישראלי נרחב מפני שמחלוקות זהותיות אינן מאפשרות לבני אדם להתפשר. תפיסות עולם זהותיות לא מגדירות את ‘מה שאנחנו חושבים’ אלא בעיקר את ‘מי שאנחנו’. בני אדם מוכנים לשנות את דעותיהם אבל הם לא מוכנים לשנות את מי שהם.
הניסיון לחמוק משאלות זהות, תוך התמקדות בחיים עצמם, לא יצלח. מחלוקות זהותיות הן סכנה חמורה לעתידה של החברה. הן משפיעות על הלכידות החברתית והסולידריות ועל דאגה כנה לבני שבטים אחרים. הן מאיימות על החוסן הלאומי שלנו. השבר הפוקד את החברה הישראלית מחייב בחינה מחודשת של הנחות היסוד.
נדרש חזון חדש.
אין ערך לחזון ללא חוזה; אין משמעות לחוזה שאינו מבוסס על חזון; החזון דורש בהירות, תמציתיות והסכמה רחבה. הוא מבטא את רוח המייסדים אך תואם לרוחות התקופה; החוזה מבוסס על אמון עמוק, על נכונות לוויתורים הדדיים ועל הבחנה בין עיקר לטפל. החזון מדגיש את ערכי היסוד.
החוזה מבהיר את אחריות המדינה, השלטון המקומי, הקהילות השונות והאזרחים לכינונו וליישומו של החזון.
הממלכתיות התפוררה, הדמוקרטיה נשחקה, הלכידות נפרמה, האתוס המשותף נחלש. הפכנו לאומה ‘הבורחת מבשורה’, לחברת שבטים וקהילות העלולים להילחם אלה באלה.
החזון נפרץ מפני ששאלת היחסים בין יהדותה לדמוקרטיותה של המדינה הובאו לכלל התנגשות.
החזון נסדק מפני ששאלת היחס שבין לאומיות וזהות ובין שוויון וחופש בכל מרחבי החיים מתנגשים אלה באלה, פעם אחר פעם. אט אט תחת חזון המייסדים הולכים ומתרקמים שני חזונות סותרים הנאבקים זה בזה.
חזונה של מדינת ישראל מבוסס על פסקת היסוד של מגילת העצמאות:
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; תִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.
הפעולות של רשויות המדינה חייבות להיעשות בראייה ממלכתית המתבססת על החזון ומעמידה את צורכי הכלל מעל האינטרסים של מגזרים או פרטים.
המדינה חייבת לתת דין וחשבון מלא וקבוע לכל אזרחיה ולקבל ביקורת על פעולותיה על מנת לקיים את החוזה באמון עמוק.
רשויות המדינה צריכות לשאוף לאיזון ביניהן, כך שתתאפשר ביניהן בקרה וביקורת שתמנע פגיעה באזרחים ובקבוצות באוכלוסייה ותייעל את השירות והמשילות.
תפיסת המדינה אינה מתבססת על תפיסה שבטית או אידאולוגית, שאינה מאפשרת בחינה עניינית של הרעיונות ויישומם.
המדינה, מסגרות השלטון האזוריות, הקהילות והאזרח נוהגים בכבוד כלפי כלל הקהילות, הרעיונות והדעות, כל עוד הם אינם סותרים את בסיס קיומה של המדינה ואינם פוגעים בחירויות הפרט.
ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי בארץ ובתפוצות – על המדינה מוטלת החובה לשמר את זהותה של המדינה כמדינת לאום, לשמר את ערכיה היהודיים ולכבד זהויות יהודיות שונות.
זכויות הפרט וזכויות תרבותיות לקבוצות מיעוט – בהיותה מדינה דמוקרטית, מתחייבת המדינה לדאוג באופן שווה לזכויותיהם ולחירותם של כל אזרחיה, ולאפשר את שגשוגן של תרבויות של קבוצות המיעוט שבתוכה.
המדינה מחויבת להעניק לכל אזרחיה שירותים בסיסיים כדי לאפשר לכל אדם קיום בכבוד; לאפשר לכל אדם לפתח את כישוריו; ולאפשר מיצוי כישורים ושגשוג.
על המדינה להגדיר את סל השירותים הכולל כך שיתאים לצורכי הקהילות השונות. סל השירותים יוגדר באופן שיסייע לצמצום הפערים. על הסל להיות מותאם לערכי היסוד של המדינה ובהתאמה לצרכים התרבותיים הייחודיים של כל קהילה. סל השירותים המדינתי צריך להיות מגובש בהסכמה לאומית רחבה.
לצד גיבושו של סל שירותים לאזרח, יש לעמוד על גיבושו של סל שירותים המיועד להבטחת פעילותן של הרשויות המקומיות והקהילות.
על המדינה לבנות מנגנון ביזור המאפשר האצלת סמכויות והענקת כלים למרחב המקומי וכן לפתח מנגנוני ביקורת ופיקוח יעילים.
חוזה המדינה מחייב שותפות והשתתפות של השלטון המקומי מטעמים של יעילות, אחריות, זהות מקומית ייחודית, והתאמה של עקרונות החוזה לצורכי המרחב המקומי. מרכז החוזה הוא תפיסה מהותית בדבר הצורך במעבר משלטון ריכוזי לאחריות משותפת. חלוקת האחריות והסמכות אינה נובעת רק מטעמי יעילות. שותפותה המהותית של הרשות המקומית מביאה לידי ביטוי גם את יכולתה לתרום באמצעות ההיסטוריה של הרשות, המרחב הגאוגרפי, הרקע ההיסטורי והמרקם הייחודי של תושבי המרחב האזורי. יש בחיזוק מעמדן של הרשויות המקומיות כדי לגבש מנהיגות נרטיבית זהותית ולא רק יעילות שלטונית.
בתחילת אפריל 2024 השקנו את מדד הדמוקרטיה המקומית לשנת 2023, בתמיכתם ובברכתם של שר הפנים משה ארבל וראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות ויו”ר מרכז השלטון המקומי חיים ביבס.
מדד הדמוקרטיה המקומית נועד לתרום למימוש הפוטנציאל של השלטון המקומי באמצעות חיזוק הדמוקרטיות, המעמד והעצמאות של הרשויות המקומיות בישראל. המדד מציג בפני הציבור, הממשלה והרשויות המקומיות תמונת מצב תקופתית אודות המאפיינים הדמוקרטיים המרכזיים של המרחב המקומי בישראל.
על השלטון המקומי לפעול לפי ערכי החוזה של המדינה. אין בסמכותו לחרוג מעקרונות אלו.
על השלטון המקומי לפעול לקידום תרבות דמוקרטית מקומית תוססת ולקידום לכידות חברתית בין האוכלוסיות השונות ביישובים ובמרחבים האזוריים.
על השלטון המקומי לפעול לקידום אחריות משותפת ולשמר את עקרון הביזור גם ביחסו לקהילות המגוונות ביישובים.
על המדינה לעגן (מעמד סטטוטורי) את מעמדן של הקהילות, כאורגן זהותי-תרבותי-השתתפותי בחוזה המדינה.
על המדינה להפנות משאבים לפעילותן של קהילות וולונטריות.
על המדינה לבנות מנגנונים שיאפשרו ניהול יעיל, שקוף וסדור של הקהילות השונות.
על השלטון המקומי לאפשר לקהילות לפתח מרחבי חיים התואמים את הצרכים התרבותיים של הקהילות השונות. על השלטון המקומי למצוא דרך לשתף את נציגי הקהילות במנגנון קבלת ההחלטות.
על הקהילה לגלות אחריות כלפי הצרכים של הקהילות האחרות, לפעול על פי עקרונות חוזה המדינה, לפעול בשקיפות על פי חוקי המדינה וכללי השלטון המקומי. על הקהילה לעודד ולטפח יוזמה ומעורבות של חבריה.
על האזרח להכיר להבין ולקבל את ערכיה של המדינה, גם כשהם אינם מתיישבים עם תפיסת עולמו.
על האזרח לציית לחוקי המדינה.
על כל אזרח מוטלת החובה לשרת את המדינה על פי הקבוע בחוק. על החברה מוטלת החובה לעודד את יחידיה לתרום לחברה ככל יכולתם.
יש לעודד את האזרחים לנקוט ביוזמות ולפעול לשינוי חברתי באמצעים הדמוקרטיים העומדים לפניהם.
על האזרח לנהוג באחריות כלפי השונה ממנו, לגלות אמפתיה לכאבם ולצורכיהם של בני קהילות אחרות.